החלטה
1.זוהי בקשה למתן צו מניעה זמני אשר יורה למשיבים להימנע מלשווק, להפיץ או לסחור בדגמי שעונים אשר לטענת המבקשות דומים עד כדי הטעיה לשעונים המקוריים של המבקשות.
2.המבקשת 1 (להלן: "המבקשת") עוסקת בשיווק, הפצה ומכירה של שעונים הנושאים את שם המותג "REBECCA KLEIN" (סימן מסחר רשום) ופעילותה העסקית נעשית באמצעות המבקשת 2, חברה המאוגדת בישראל.
המשיבה 1 עוסקת אף היא בייצור שיווק ומכירה של שעונים הנושאים את שם המותג "KORAL" (סימן מסחר רשום). המשיב 2 הינו בעליה של המבקשת 1 והמשיב 3 הינו מנכ"ל המשיבה 1.
3.על פי הנטען בבקשה, המשיבים מעתיקים שלא כדין את דגם שעון הדגל הייחודי והמקורי השייך למבקשות והקרוי "ג'מבו" (מדובר בדגם אשר מופץ בשני צבעים: כסוף וזהב, ובשני גדלים: גדול וקטן, כלומר – ארבעה סוגי שעונים בסך הכל). ייחודו של שעון הג'מבו הוא בכך שלוח השעון משובץ כולו באבני סברובסקי, סממן שהוא, לטענת המבקשת, "ייחודי והמצאתי" בעיצוב שעוניה. לטענת המבקשת שעונים אלה זכו למוניטין בקרב ציבור הצרכנים והיקף המכירות שלהם מהווה 35% מהמחזור השנתי הכולל של החברה ועומד על סך של 1,301,880 ₪.
לטענת המבקשת, המשיבים מעתיקים את עיצובי שעוניה ומפיצים בשוק שעונים הדומים להם עד כדי הטעיה, מאיכות ירודה ובמחירים הנמוכים משמעותית מן המחירים שבהם נמכרים שעוניה. מאז החלו להימכר שעוני המשיבים, ירד היקף מכירות שעוני ה"ג'מבו" המקוריים באופן משמעותי והנזק הנגרם למבקשות הוא גדול, הן בשל הירידה בהיקף המכירות והן בשל דילול המותג "REBECCA KLEIN" ופגיעה בו. המבקשת טוענת כי מאזן הנוחות נוטה באופן ברור לטובתה וכי יש להיעתר לבקשה ולאסור על המשיבים את המשך השימוש המסחרי בדגמי השעונים המפרים.
4.המשיבים מתנגדים לקבלת הבקשה ולטענתם דגמי השעונים של המבקשת אינם מוצר מקורי פרי המצאתה, כפי שהיא טוענת, אלא מוצר מדף אשר ניתן לרכישה על ידי כל דורש. לטענתם, המוניטין אשר ייחסה המבקשת לשעוני ה"ג'מבו", על בסיס ייחודם העיצובי בדמות לוח השעון זרוע האבנים, נסתר. עוד לטענתם הוכח כי אין חשש להטעיה מאחר ואף לשיטת המבקשת, שעוניהם ושעוני המבקשת פונים לפלחי שוק שונים אשר, מפאת הבדלי המחיר המשמעותיים, אין ביניהם כלל תחרות. המשיבים עמדו על נקודות השוני שבין מוצריהם למוצרי המבקשת ועל העובדה שעל גבי השעונים הנמכרים על ידם מוטבע השם המסחרי "KORAL", אשר שונה משמה המסחרי של המבקשת. עוד טענו המשיבים כי המבקשת נמנעה מלרשום מדגם על שעון ה"ג'מבו" וכי במקרה כזה לא ניתן להגן על זכויות שהיקפן כלל לא ברור מכוח עילת עשיית עושר ולא במשפט ותוך פגיעה בעיקרון של תחרות חופשית וחופש העיסוק. לבסוף נטען, כי המבקשת כשלה מלהוכיח כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה ופעלה בחוסר ניקיון כפיים בהסתירה את העובדה שמדובר במוצר מדף שאינו מקורי ועל כן יש לדחות את הבקשה.
דיון והכרעה
5.החלטה בעניין סעד זמני היא החלטה הניתנת טרם בירור התובענה העיקרית והכרעה בזכויות הצדדים לה. על כן, טרם מתן הסעד, על בית המשפט לבחון את סיכויי הצלחת התובענה על בסיס קיומה של עילת תביעה הנסמכת על ראיות מהימנות לכאורה. בשלב שני עליו לבחון את מאזן הנוחות בין הצדדים, אשר יצדיק או ישלול את מתן הצו המבוקש [רע"א 4327/07 בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ נ' שרביט (לא פורסם, 21/09/06); רע"א 8553/07 כתאני נ' שכטר (לא פורסם, 27/02/08)].
6.כתב התביעה בענייננו מבוסס על מגוון עילות משפטיות והן: הפרת סימן מסחר רשום, גניבת עין, עשיית עושר ולא במשפט, גזל, התערבות בלתי הוגנת, רשלנות, הסגת גבול בקניין רוחני, הטעיית הצרכן והפרת חובה חקוקה בהתייחס לסעיפים שונים בחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981. הדיון בבקשה לצו זמני כמו גם סיכומי הצדדים התמקדו, מטבע הדברים, בעילה העיקרית שעליה נסמכת הבקשה, עוולת גניבת העין, ועל כן יתמקד הדיון שלהלן בעילה זו.
גניבת עין
7.עוולת גניבת העין קבועה בסעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999, אשר זו לשונו:
"לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר"
הפסיקה הכירה בשני יסודות מצטברים המכוננים את עוולת גניבת העין: ראשון הוא קיומו של מוניטין שרכש התובע בנכס או בשירות המוצע, אשר בהיעדרו נתקשה לדבר על "הטעייה", היסוד שני המהווה את מוקד העוולה [ע"א 6316/03 אילן זגגות רכב בע"מ נ' ברוך ובניו זגגות רכב בע"מ (לא פורסם, 01/08/07)].
8.המושג "מוניטין" מתייחס לתדמית חיובית של המוצר בעיני הציבור, אשר הודות לה קיים למוצר שוק לקוחות-בכוח המעוניינים ברכישתו [רע"א 371/89 ליבוביץ נ' א. את י. אליהו בע"מ, פ"ד מד(2) 309, 315]. הוכחת קיומו של מוניטין למוצר אינה פשוטה כלל ועיקר אולם מקובל לומר כי שימוש נרחב וממושך במוצר, כמו גם ייחודיות המוצר, עשויים ללמד על קיומו של מוניטין.
בע"א 5792/99 תקשורת וחינוך דתי-יהודי משפחה (1997) בע"מ – עיתון "משפחה" נ' אס.בי.סי. פרסום, שיווק וקידום מכירות בע"מ – עיתון "משפחה טובה", פ"ד נה(3) 933, 942 קבע כב' השופט חשין ביחס לעוולת גניבת העין כך:
"בראש ובראשונה שומה עליו על תובע להוכיח כי רכש מוניטין בטובין או בשירותים שהוא מציע לציבור, לאמור: כי הציבור מזהה את הטובין או את השירותים שבהם מדובר עם עסקו של התובע-הנפגע (לנוחות הדיון נדבר להלן אך בטובין, ודברים שנאמר יחולו, בשינויים המחויבים, על שירותים אף-הם). פירוש הדברים הוא, שעל התובע להוכיח כי נתקיים בטובין אופי מבחין מיתר הטובין של העוסקים בענף. באין הבחנה בין טובין של התובע לבין טובין של זולתו, לא ניתן לומר כי קם לו מוניטין ייחודי כנדרש. נזכור כי על דרך העוולה של גניבת עין יכול תובע שירכוש מונופולין בטובין מסוימים; מונופולין, על דרך הכלל, אינו אהוד, ובצדק כך; חונק הוא תחרות חופשית, מסגיר הוא את הציבור בידיו של בעל-המונופולין, ומכאן התביעה הבלתי מתפשרת כי התובע – הנפגע, לטענתו – יוכיח תחילה שהציבור מזהה את הטובין שבהם מדובר (על דרך של שם, של כינוי של סימן) דווקא עם הטובין שלו. לא יעמוד בנטל זה – לא תקום עילה של גניבת עין. ובלשונו של המלומד א' ח' זליגסון בספרו דיני סימני מסחר ודינים הקרובים להם [37], בעמ' 118:
במשפט בגין גניבת עין צריך התובע להוכיח כי השם, הסימן או התאור רכשו להם הוקרה והכרה (Reputation) בקהל, ושהקהל התרגל לראות בסימן, בתאור או בשם את ציון עסקו או את ציון סחורותיו של התובע. לא יוכל התובע להוכיח זאת – תידחה תביעתו מבלי שבית המשפט יכנס כלל לניתוח השאלה, אם מעשי הנתבע מהווים גניבת עין.
ראו עוד והשוו ע"א 307/87 מ' וייסברוד ובניו נ' ד.י.ג. ביח"ר למצרכי חשמל בע"מ [2], בעמ' 632. דין הוא אפוא, כי בשלב הראשון שומה עליו על תובע להוכיח:
...כי הטובין שלו רכשו מוניטין בציבור, דהיינו, שהציבור מקשר אותם אתו או לפחות עם מקור מסוים (שהינהו הוא), אף אם אינו מזהה אותו בשמו. לא הצליח התובע להוכיח זאת, אין מתעוררת השאלה אם החיקוי על-ידי הנתבע אכן גורם להטעיית הציבור (ע"א 18/86 מפעלי זכוכית ישראליים פניציה בע"מ נ' Les Verreies De Saint Gobain (פרשת פניציה [3]), בעמ' 232).